החלטה בתיק ע"א 44667-09-11

לפני בקשה לעכב את ביצועו של פסק דינו של בית משפט השלום בת"א-יפו מיום 23.6.2011 (כב' השופטת מ' שריר), לפיו חוייבו המבקשות והמשיבה הפורמלית לשלם למשיבה פיצויים בגין תאונה שארעה לה בשוק העירוני.  לחילופין מבוקש להורות על הפקדת הפיצוי בקופת בית המשפט עד להכרעה בערעור ( ת"א 55585/05).

1.         המשיבה, ילידת 1935, נפגעה ביום 19.10.2003 בעת שהלכה בשוק העירוני. בשל פגיעה זו הגישה המשיבה תביעה לפיצויים נגד המבקשת 1 (להלן: העירייה). המבקשות שלחו מצידן הודעת צד ג' כנגד המדינה.

2.         בית משפט קמא קבע כי הוא מקבל את טענת המשיבה, כי נפלה בעת שנתקלה במכסה פח, שכיסה ביב שופכין והיה מונח במעבר השוק, ומוגבה מגובה פני הרום של השטח המרוצף.

3.         בית המשפט קבע כי העירייה חבה חובת זהירות מושגית כלפי המשיבה, כרשות מקומית החבה בדאגה לבטיחותם של עוברי אורח הבאים בשטחה. בית המשפט דחה את טענת העירייה, כי השטח שבו ארעה התאונה הינו שטח בבעלות פרטית ואיננו באחריות העירייה. בית המשפט קבע כי לאור פקודת הפרשנות (נוסח חדש) ולאור האמור בחוק העזר לאשדוד (שימור רחובות), התשל"ו - 1975, יש לקבוע כי רחובות השוק ומעבריו הינם באחריותה של העירייה. עוד הסתמך בית המשפט על נסיבות נוספות, שמהן עולה כי העירייה ראתה את השטח כשטח שתחת אחריותה ובפיקוחה.

בית המשפט הסכים עם טענת העירייה כי ישנה חבות אף למדינה, כבעלת המקרקעין, וכמי שהייתה צריכה לפקח על העירייה, כי זו תעשה מלאכתה. עם זאת, יש להבחין בין מעוול עיקרי למעוול משני. בית המשפט סבר כי יש לחלק את האחריות, ביחסים שבין השתיים, באופן שהעירייה תחוב ב-70% ואילו המדינה תחוב ב-30%.

4.         מבחינת שיעור הנכות הרפואית בית המשפט קיבל את חוות הדעת, שהגישה המשיבה ושלא נסתרה, שבה נקבעה לה נכות רפואית צמיתה בשיעור 20%.

5.         אומנם בית המשפט קבע כי המשיבה ניסתה להאדיר נזקיה ודחה חלק מעתירותיה. עם זאת בית המשפט קיבל את טענת המשיבה לפיצוי בגין אובדן יכולתה לסייע לנכדיה וקבע פצוי בגין כך בסך 25,000 ש"ח.  כך פיצוי בסך 50,000 ש"ח, עבור ניידות בעתיד ותוך התחשבות בעבר, לאור אשר נקבע בחוות הדעת הרפואית. בית המשפט קבע פיצוי גלובלי בסך 100,000 ש"ח בגין מעבר דירה לבניין עם מעלית ומצא לנכון להעמיד בנסיבות המקרה את שיעור הנזק הלא ממוני על סך של 72,000 ש"ח.

6.         ביום 21.9.2011 דחה בית משפט קמא (כב' השופטת ז' אגי) את הבקשה לעיכוב ביצוע שהגישו המבקשות, ומכאן נפתחה הדרך לבקשה זו.

יוער כי אין מקום לטרוניה של המבקשות מדוע בית המשפט קמא לא מצא לנכון לקבוע דיון לבקשה שכזאת, אשר דרך כלל נידונה בהתאם לבקשה ולתגובה.

7.         בבקשה דנן, אשר אינה נתמכת בתצהיר, המבקשות טוענות כי הן עומדות בתנאים הנדרשים למתן עיכוב ביצוע: סיכויי הערעור טובים, ומאזן הנוחות נוטה לטובתן.

בחינת סיכויי הערעור המבקשות טוענות כי בית משפט קמא שגה, בין היתר, כאשר קיבל את גרסת המשיבה לעניין מקום ונסיבות התאונה, וכן שגה בית המשפט כשהטיל את מירב האחריות על כתפי העירייה, חרף העובדה כי מירב השטח הינו בבעלות פרטית, למעט חלק קטן שבחכירתה (0.63%). עוד נטען כי למשיבה רשלנות תורמת ומכרעת לקרות התאונה. כן המבקשות מדגישות כי המשיבה לא תמכה את טענותיה השונות באסמכתאות, ובית משפט קמא לא נתן אמון בעדותה, ועל-כן שומא היה עליו לדחות את כל טענותיה.

בחינת מאזן הנוחות, המבקשות מציינות כי המבקשת 2 הינה חברת ביטוח יציבה ונזילה כך שאין כל חשש כי לא תכבד כל חיוב שיוטל עליה. מנגד קיים חשש כבד כי המשיבה, שהינה אדם פרטי לא תוכל או תתקשה להשיב את הסכום שישולם לה, אם לא יעוכב הביצוע, ובכך תסוכל מטרת הערעור. עוד מציינות המבקשות, כי ממסמכים שונים שהוגשו עולה כי המשיבה מתקיימת מקצבה דלה של המוסד לביטוח לאומי. כן הן מדגישות " כי היא בעצמה מעידה על כך שהיא נאלצת להמשיך להתגורר בדירה בקומה שניה ללא מעלית ואין באפשרותה לעבור לדירה עם מעלית ו/או לשכור דירה עם מעלית, חרף הפגיעה המשמעותית באיכות חייה מכיוון שאין לה יכולת לעשות זאת מבחינה כלכלית. אשר על כן, ברי כי המשיבה לא תוכל להשיב למבקשות את הסכומים שישולמו לה, אם לא יעוכב ביצוע פסק הדין".

8.         המשיבה חוזרת על ההלכה כי בית המשפט יורה על עיכוב ביצוע רק במקרים חריגים.

בחינת מאזן הנוחות המשיבה טוענת כי " בבקשתן המבקשות אינן מתייחסות לאפשרות המשיבה להשיב הכספים היה וערעור המבקשות יתקבל. ודוק עניין זה מהותי ויסודי, ובלעדיו דין הבקשה להידחות". מעבר לכך, אין המדובר בסכום גבוה במיוחד.

עוד טוענת המשיבה כי מאז התאונה חלפו כ-8 שנים, שבהן לא שילמו המבקשות דבר. המשיבה כבת 76 איננה צעירה וזכאית להנות מהפיצויים שנפסקו לה ביתרת שנותיה. במאזן הנוחות שבין הצדדים גוברים צרכיה של המשיבה באופן ברור.

באשר לסיכויי הערעור, המשיבה טוענת כי אלו נמוכים. הערעור נסוב על קביעות עובדתיות, שאין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בהן. כן תומכת היא בקביעותיו ומסקנותיו של בית משפט קמא בעניין זה. עוד מציינת המשיבה כי הפיצויים " נפסקו באופן מינורי", ודרך כלל " ערכאת הערעור אינה מחליפה את הערכאה הדיונית אלא אך בוחנת את סבירות הסכום הכולל שנפסק".

9.         הלכה היא כי תובע שזכה בפסק דין רשאי ליהנות מפרי זכייתו, כשאין בהגשת ערעור כדי לעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים (תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984). עיכוב ביצוע פסק דין יינתן רק במקרים, שבהם המבקש ישכיל להוכיח כי הוא עומד בשני תנאים מצטברים: האחד כי סיכויי הערעור טובים, והשני כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו. שני התנאים מקיימים יחסי גומלין, כך שבגבור האחד יפחת האחר. בעת שמדובר על פסק דין כספי, הלכה היא כי פסק הדין לא יעוכב אלא במקרים חריגים ויוצאי דופן, הואיל ודרך כלל פסק הדין הפיך, על דרך של השבת הכספים שנתקבלו (ראו ע"א 8161/10 יעקב נ' ישראלי (לא פורסם 13.3.2011)).

10.       במקרה דנן, אומנם הבקשה לא נתמכה בתצהיר, אולם נוכח המסמכים כפי שהוצגו בפני בית משפט קמא, כך גם אשר עלה מדברי המשיבה בפני בית משפט קמא, וקביעות בית משפט קמא ביחס למצבה של המשיבה, יכול וקיים חשש לקושי בהשבת הכספים אשר ישולמו למשיבה.

מנגד, אכן זכאית המשיבה בחלוף תקופה כה ארוכה מאז התאונה לקבל את הפיצויים שנפסקו לזכותה.